החלטה בתיק מ"ח 11807/04 - פסקדין

האישום

1.        בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, יוחסו למבקש עבירות רבות שהמכנה המשותף להן אחד - ניסיון לקבל דבר במרמה. על פי הנטען, פנה המבקש לעשרות אנשים (להלן:"המתלוננים") במכתב, בו דרש מהם תשלום עבור שימוש בשירותי שיחות ארוטיות, אותן סיפקה, על פי הנטען, חברת "עמית קשר אמת בע"מ" (להלן:"חברת עמית"), המצויה בבעלותו. מכתב זה כלל התראה לפיה אי-תשלום החוב יגרור נקיטה בצעדים משפטיים, חרף ידיעת המבקש כי המתלוננים מעולם לא התקשרו עם חברת עמית, ואף לא קיבלו ממנה שירות כלשהו.  

ההליכים בבתי משפט קמא

2.        המבקש כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ונותר דבק בטענה לפיה החברה שבבעלותו סיפקה למתלוננים שירות של שיחות ארוטיות. אולם, גרסתו לא קנתה אחיזה בליבו של בית-משפט השלום, אשר לאחר שהאזין לעדותם של המתלוננים הרבים שהופיעו בפניו, החליט להעדיף את גרסתם על-פני גרסת המבקש. וכך נימק בית-המשפט את מסקנתו :

"קשה להעלות על הדעת תשתית כה מוצקה של ראיות הקמות נגד הנאשם, כפי שעלו בתיק זה ועשרות מתלוננים גוללו את דרך פעולתו הדומה של הנאשם, מבלי שידעו על קיומם של המתלוננים האחרים, עד הגשת תלונתם. הטענה שהועלתה כי אלו חברו, איפוא, יחד נגדו, אם מתוך שהוסתו ואם מתוך שביקשו בדרך זו להימלט מתשלום, עד שההינו לפנות בתלונה למשטרה, נראית על פניה כחסרת כל שחר. לכל אלו יש להוסיף את אותן פירכות רבות שמאפיינות את גרסת הנאשם, שהיתה אחוזה בסבך של אמירות סותרות ומשוללות סבירות והינה מופרכת מעיקרה, עד שהייתה גם בעדותם של עדי הגנה מטעמו לטפוח על פניו ולחשוף את גרסתו המיתממת והשקרית"(עמ' 30 להכרעת הדין).

           טענה נוספת אותה העלה המבקש, היתה שלא הוכח כי התמלאו יסודותיה של עבירת הניסיון לקבלת דבר במרמה. לשיטתו, משעה שכל המתלוננים העידו כי הבינו שכוונת פנייתה של החברה אליהם היתה להוציא מהם כספים במרמה, ממילא אין להגדירם כמי שהוטעו, כפי שמתחייב מסעיף העבירה. גם טענתו זו של המבקש נדחתה, ובית המשפט קבע :

" הטענה כי מקבלי מכתבי הפניה, יכלו לעמוד עד מהרה על הכזב שבטענות המופיעות במכתבי הדרישה ומשכך הוא, אין ניתן לומר כי ניסו לרמותם, אינה מעלה ואינה מורידה ואין היא באה בכלל הנדרש הוכחה בכל הנוגע לעמדתו הנפשית של המרמה, שהיא הבסיס להרשעת הנאשם בעניינו, לאמור הצגת מצג שמציגו יודע שאינו אמת, שמטרתו להונות, דהיינו להניע את מקבל מכתב הדרישה לפעול על פיו ולהעביר כספים למרמה, כשאחת היא לנאשם, אם אכן עומד אותו מתלונן דיו, על טיבה של מרמה זו ואם לאו" (עמ' 31-32 להכרעת הדין).

           לנוכח כל האמור, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו 48 חודשי מאסר, מחציתם בפועל ומחציתם על תנאי. כן חויב המערער לשלם קנס בסך 25,000 ש"ח.

3.        המבקש ערער על הרשעתו והעונש שהושת עליו בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אולם ערעורו נדחה. נמצא, כי מסקנותיו העובדתיות של בית-משפט השלום מבוססות כדבעי, ובלשון בית משפט קמא: "אף אנו סבורים כי מדובר בתיק בעל ראיות רבות במיוחד ולא יכול להיות ספק שמדובר בפעילות שיטתית, חד משמעית, שבה המערער שלח מכתבים שבעזרתם ציפה לקבל סכומי כסף שלא הגיעו לו מהמתלוננים ואשר בגינם לא סיפק שירותים" (עמוד 9 לפרוטוקול הדיון). בית-המשפט המחוזי אף דחה את טענת המבקש לפיה לא הוכח קיומם של כל יסודות העבירה. נקבע, כי "כאשר מדובר בניסיון, המרומה (הפוטנציאלי) עדיין אינו בתמונה, ומי שעומד על הפרק הינו אך ורק המרמה. במעשיו של המרמה אכן צריך להיות פוטנציאל לכך שהמרומה ייפרד מכספו בעקבות טענת המרמה. אולם המחשבה הפלילית נבדקת באשר למרמה בלבד". לאור כל אלה, מצא בית המשפט המחוזי כי בעניינו של המבקש הוכח כי התקיימו כל יסודותיה של העבירה. באשר ליסוד הפיסי, נמצא כי זה התקיים בעת שהמבקש שיגר את דרישת התשלום למתלוננים, ובשיחות הטלפוניות שקיים עמם. באשר ליסוד הנפשי נקבע, כי "[המבקש] קיווה לקבל כסף מכל אותם אנשים אליהם הפנה את הדרישה באמצעות המכתבים ששלח ..." ובכך התקיימה כוונת המרמה (עמ' 10). 

4.        המבקש לא אמר נואש, ופנה לבית-משפט זה בבקשה ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"פ 6340/04). בבקשה זו שב המבקש והעלה את הטענה לפיה לא הוכח קיומם של יסודות העבירות שיוחסו לו. הבקשה נדונה בפני כב' השופטת מ' נאור, אשר מצאה כי לא נפל פגם בפסקי הדין של הערכאות קמא, ועל כן הבקשה נדחתה.

הבקשה לקיומו של משפט חוזר

5.        עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, ובקשתו נסמכת על שניים: ראשית, הוא טוען כי נגרם לו עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"); שנית, טוען הוא, כי קיימות בעניינו ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט, ובכך מתקיימת העילה בה עוסק סעיף 31(א)(2) לחוק.

           המבקש חזר על השקפתו לפיה לא הוכח כי התקיימו בעניינו יסודותיהן של העבירות שיוחסו לו. בנוסף לכך, הוא הפנה למספר פסקי דין שניתנו לטובתה של חברת עמית, בהליכים אזרחיים שניהלה נגד אנשים שונים, וביניהם שניים מהמתלוננים. פסקי דין אלה, כך סבור המבקש, יש בהם כדי לאמת את טענתו כי דרישות התשלום שהפנה למתלוננים, בסיסן בשירות אמיתי ולא מדומה שהעניקה החברה שבבעלותו. ועוד טען המבקש, כי עובר למשפטו היה בידי התביעה פירוט של שיחות הטלפון אותן קיימו המתלוננים, אולם מסמך זה לא הובא לידיעתו, ובדרך זו נמנעה ממנו האפשרות להפריך את עדותם של המתלוננים לפיה לא קיימו את השיחות לחברת עמית. לבסוף, טען המבקש, כי התביעה דיברה בשני קולות, כאשר במשפטו גרסתה היתה כי קולו נשמע בשתי קלטות אשר הוגשו כראיות מטעמה לבית משפט השלום, ואילו במשפט המתנהל נגד אחת - עדי אפק - נטען ביחס לאותן שתי קלטות, כי נשמע בהן קולה של האחרונה.

6.        היועץ המשפטי לממשלה סבור, כי לא הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר. לשיטתו, בקשתו של המבקש נסמכת על טענות אשר נדונו בערכאות קודמות ונדחו, ואין מקומן בבקשה למשפט חוזר. באשר לגרסת המבקש לפיה הוסתרו ממנו פלטי שיחות טלפון של המתלוננים, נטען כי גרסה זו חסרה תשתית עובדתית.

דיון

7.        השקפתו של היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עלי במלואה, ולהלן אבהיר את מסקנתי.

           הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר משקפת איזון בין שני ערכים מרכזיים: הראשון, עניינו בהבטחת מנגנון דיוני אשר יאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, והשני, עניינו בעיקרון סופיות הדיון. האיזון בין שני הערכים הללו הוא המונח בבסיסו של סעיף 31(א) לחוק, וקיומו של משפט חוזר מותנה בקיומה של אחת מארבע העילות המצוינות בסעיף (מ"ח 7929/96 כוזלי ו-4 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 559-560 להלן: "פרשת כוזלי"; מ"ח 7558/97 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 433; מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 35; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 334, 354).

           ועוד נקבע, כי בבקשה לקיומו של משפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, הואיל ונקודת המוצא היא שפסק הדין המרשיע נושא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקתו, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. לנוכח כל אלה, לא די בטענות כלליות וסברות שמעלה מבקש, ועליו להצביע על תשתית איתנה להוכחת קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על השיקול של סופיות הדיון (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 241).

           באשר לעילה בדבר "עיוות דין", אשר גם עליה משליך המבקש את יהבו, נקבע לא אחת, כי ייחודה בכך שהיא אינה כוללת יסודות מוגדרים, והיא נועדה לתת מענה לפגם דיוני שורשי שהתגלה בהליך הפלילי, פגם המאיין את נפקות ההרשעה (מ"ח 6001/03 משה דהן ואח' נ' מדינת ישראל, לא פורסם).